<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן שפ"א</h1>
<h2>דף לא:</h2>
שאלת ראובן משכן חצרו לשמעון ולאחר זמן הלך שמעון למסעיו אל ארץ אחרת ומפני שבוש הדרכים והתגר נתעכב שם, וראובן משכן אותו ללוי וירד לוי לאותה חצר ודר בה שתים ושלש שנים, וחזר שמעון ותבע מלוי זה שכר חצרו כשנים אשר עמד שם, ולוי משיבו כי ראובן בעל החצר משכנה לו ואין לו להעלות לו שכר, הדין עם מי. תשובה מתוך שאלתך לא נתברר אם מקומכם אתרא דמסלקי או אתרא דלא מסלקי ואם הגיע זמן המשכונה של שמעון אם לא הגיע, וכן לא נתברר ממנה אם כתב לו שיאכל בנכיתא כל זמן שתמשך המשכונה בידו אם לאו, כי כל ענינין אלו ענפי עיקר השאלה והפרש גדול יש בדין זה בין זה לזה, אלא מפני שנהגו הכל עכשו לכתוב זמן במשכונה ונהגו לכתוב שיהא אוכל בנכיתא כל זמן שתמשך המשכונה בידו אי אפשר כי על זה סמכתם שלא לפרש בשאלתכם, ועל הדרך הזה גם כן אני משיב. ואומר כי אנו נהגנו בכל ארצותנו אנו ואבותינו לאכול בנכיתא אף על פי שאין כן דעת הרב אלפסי ז"ל [ב"מ ל"ח ע"א מדפיו]. ולפיכך לנדון שלפנינו, אם לא הגיע זמן המשכונה של שמעון דבר ברור הוא שהדין עם שמעון ולוי חייב להעלות שכר לשמעון, לפי (שכירות) [שפירות] המשכונה של שמעון הם, והדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר. ואף על פי שהיה סבור לוי שלא היתה החצר ממושכנת אצל אחרים, הרי שנינו בתוספתא הלוקח בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, וכן היא נמי בגמרא בריש פרק חזקת הבתים [ב"ב כ"ט ע"א] דאמרינן התם דאתו בתרי ואמרי אנן אגרנא מניה ודאירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא, ואקשינן והא נוגעין בעדותן ופרקינן מי לא עסקינן דנקטי אגרא בידיהו ואמרי למאן נתביה, אלמא חייבין הם להעלות שכר למי שהבתים שלו, וזה פשוט. ואם עבר זמן המשכונה של שמעון ולאחר מכאן משכנה ללוי, אם יש נכיתא בשטר כל זמן שתמשך המשכונה בידו הוא הדין והוא הטעם, שהרי פירות משכונה זו לשמעון עד שיפרע לו ראובן מעותיו, וכדין הוא אוכל אותן, והילכך לוי פירותיו של שמעון אכל ומשלם לו. ואם נפשך לומר הרי אמרו בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] אמר אזיל ואייתי זוזי לא אכיל איזיל ואטרח ואייתי זוזי מאי רבינא אמר אכל מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל והלכתא לא אכיל, אלמא כל שמיחה הלוה ביד המלוה לא אכיל, והאי כיון דמשכנה אצל אחרים אין לך מחאה גדולה מזו, ואין לו לשמעון מעתה לאכול פירות ונמצא לוי אוכל פירות ראובן ולא פירות שמעון. לא היא, דההיא מסתברא לי [ד]לא אפשר לפרושה אלא באתרא דלא מסלקי ובנכיתא ובדלא כתיב ליה אכול בנכיתא כל זמן שתמשך משכונה זו בידך, ושלים זמניה וזה אוכל אפילו לאחר זמן בנכיתא כמו שהיה אוכל מתחלה בנכיתא ומותר עד שימחה בידו הלווה, אבל משעה שמיחה בידו אסור לדעת מר זוטרא דהלכתא כוותיה. וזה נראה לי מוכרח שם בהלכה, והדברים עתיקים ואין זה מקומם. ואם נפשך עוד לומר ומה יעשה ראובן שמשכן חצרו לשמעון זה במנה והגיע זמנו והלך לו למדינה אחרת, ואילו יתעכב שם לעולם שורת הדין היא זו שיפסיד ראובן חצרו על מנה זה של שמעון שהלך ולו ואיננו, אין זה אלא שלקתה מדת הדין בכך. לא היא שהרי היה לו לראובן למסור מעותיו של שמעון ביד בית דין ואחר כך יכנס לביתו, ואף על פי שאין פרעון ליד בית דין פרעון בעלמא, כדמוכח בפרק הגוזל [ב"ק ק"ג ע"א] גבי הגוזל את חבירו ונשבע לו יוליך אחריו למדי וכן בגיטין פרק מי שאחזו [ע"ד ע"ב], הכא שחצרו מעוכבת לו הוי פרעון מתקנת הלל, וכדתנן [ערכין ל"א ע"ב] ומייתי ליה בפרק מי שאחזו בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ושובר את הדלת ונכנס, ולכולי עלמא נתינה בעל כרחו שלא בפניו לא הויא נתינה ומתקנת הלל בכי הא הויא נתינה. הלכך ראובן הפסיד על עצמו כשלא נתן מעותיו ביד בית דין, והלכך עוד פירות משכונה זו לשמעון ולוי מעלה לו שכר לפי מה שנהגנו אנו לאכול אפילו משכונת בית בנכיתא.
